מה אנשים חושבים על עצמם, מה הם אומרים על עצמם, מה חושבים עליהם אחרים ומה הם מספרים עליהם. זה נושא סרטו של ארנו דפלשן, העוקב אחרי סדרה של דמויות ומציע מעין תהליך דומה לקילוף של בצל, מורידים שכבה אחרי שכבה כדי להגיע אולי, וגם אז לא בוודאות, לאמת עצמה. במרכז הסרט, נורה (עמנואל דבוס), בעלת גלריה מצליחה, גרושה פעמיים, עומדת להתחתן בקרוב בפעם השלישית, ויש לה בן בגיל 11. היא עומדת לקנות מתנה יקרת מציאות לאביה הקשיש והגוסס (מוריס גארל, שחקן ותיק ומפורסם, אביו של הבמאי פיליפ גארל וסבו של השחקן/במאי לואיג ארל), סופר מהולל שיחגוג בקרוב את יום הולדתו. במקביל, דמות אחרת, מאהבה לשעבר של נורה, ישמעאל (מתיה אמלריק), שם שהבמאי המשיך להשתמש בו בכמה סרטים נוספים, הוא נגן ויולה, איש מוזר אבל נדמה שהוא מתפקד עד שאחותו מחליטה לאשפז אותו בבית חולים לחולי נפש. שם הוא פוגש את מנהלת המקום (קתרין דנב בהופעת אורח) והוא גם מתאהב במאושפזת אחרת, אריאל (מאגאלי ווך) שהגיעה למוסד בגלל התחביב המיוחד שלה לנסות להתאבד, כל פעם בצורה שונה ומקורית יותר. מה שקורה לכל הדמויות האלה, במשך המסע המפותל שדרכו מעביר אותן דפלשן, הוא סדרה של חשיפות, שאחרי כל אחת מהן נדמה שאנחנו מכירים אותם טוב יותר, עד שמגיע השלב הבא, המוכיח ששום דבר אינו בדיוק כפי שהוא נראה.
